שירה ושרונה נפגשו בשנת 2018, כששירה הייתה מנהלת מתחילה בבית ספר עצמון ושרונה הגיעה להיות מדריכת מוגנות. מפגש שמבחוץ יכול להראות כמו יחסי מנהלת-עובדת, הפך לשותפות עמוקה, תחושת אחריות משותפת על החינוך בנוף הגליל וגם הניב פרוייקט זוכה פרס יזמות.

ספרו קצת על עצמכן (:

שרונה: גדלתי בנוף הגליל, ובחרתי גם לגדל פה את ילדיי. בתחילת דרכי החינוכית הייתי רכזת הזנק ועבדתי בתוכנית מוגנות, אחר כך ניהלתי את מועדון הפוך על הפוך של עלם שנתיים, ולפני כמה חודשים נכנסתי לנהל את בית קק"ל. בית קק"ל זה בית שמיועד לבני נוער בעיר שמספק סיוע לימודי לתלמידים משכבות י'-י"ב, וגם קורסים של העצמה והעשרה. המטרה היא לתת העשרה והעצמה לבני נוער בכל מה שיסייע להם להתפתח, לימודית וחברתית. אחה"צ מוקדשים לנוער, ובשעות הבוקר אנחנו פתוחים לקהילה – לכל מה שקשור למנהיגות, הרצאות, תנועות נוער. שירה ואני מכירות מאז תפקידי כמדריכת מוגנות, עברנו יחד דרך ארוכה.

שירה: אני פה 21 שנה, מ-2002. הקמתי את בית שוקו, אחרי זה נדדתי למגדל העמק ועבדתי שם ברוגוזין ופסגות. ריכזתי את תכנית יעדים, תוכנית עם כיתות אתגר, חינכתי כיתות י-יב הרבה שנים. נכנסתי לנהל את עצמון לפני 6 שנים, כשבית הספר היה במצב מאוד קשה. היו 80-100 ילדים סה"כ, והיו הרבה התמודדויות חינוכיות קשות, הגעתי כשהצוות החינוכי היה מותש ומיואש. הרבה שנים הייתי אנדרדוג בבית ספר, הייתי כזאת שמחזיקה את הקשר עם הילדים הכי "קשים", ואומרת למערכת "הם כן יעשו בגרות! הם כן יצאו לטיולים!" כי המערכת לא אוהבת את הנכשלים, את המתקשים. פתאום החלטתי לנהל, להגיע מזווית אחרת. אז עם אומץ וקצת טיפשות נכנסתי לזה. שרונה פוגשת אותי בשנה השניה של התפקיד.

איך נפגשתן?

שרונה: באתי לראיון עבודה בעצמון. אני נכנסת לבית הספר ורואה מישהי צובעת את השער. שאלתי אותה בחיוך איפה שירה, אז האישה אומרת "כן כן, כנסי". אז אני נכנסת. פתאום היא צועקת לי מבחוץ "דרך אגב אני שירה". ושם ישר התאהבתי. הבנתי שזה המקום בשבילי. למדתי משירה שיש כל מיני סגנונות לדבר הזה שנקרא ניהול. היה ברור שיכולות להיות בצוות דעות חלוקות, אבל שיש מקום לכולן להגיד את דעתן.

מאותו מפגש ראשון, ולאורך כל הדרך הרגשתי שאני עטופה, שאני שייכת, שיש לי פה מקום. זה משהו שהייתי צריכה גם כעובדת וגם כאדם. שירה לאורך כל הדרך ניסתה להראות לי שיש בי מעבר למה שאני קולטת על עצמי.

הגעתי לעצמון מאוד מבולבלת מהמערכת. כמדריכת מוגנות ליוויתי קבוצה של ילדים שנתיים, ואז כשרציתי להמשיך אומרים שהפרוייקט נגמר ואת תעברי למקום אחר. ככה הגעתי לעצמון, אחרי שנים של עבודה עם נוער. לקח לי זמן להבין את הקצב האחר שבבית ספר יסודי. אנרגיות מטורפות. עם נוער הקצב איטי, הכל לוקח זמן, את משכנעת להכנס לכיתה. בהתחלה לא הבנתי מה אני צריכה לעשות אבל ידעתי שהתפקיד שלי הוא במרחב, במסדרונות. הייתה לי ולשירה שיחה ובה שמנו כיעד את אלה שלא מוצאים את עצמם. אמרנו שהתפקיד שלי יהיה להיות עוד דמות שרואה את הילדים, לקלוט סיטואציות. ובאמת יצא לי להכיר את כל בית הספר, מי שצריך אני פה. יצא לי לעבוד עם הרבה מורות מדהימות, וללוות ילדים וילדות שבאמת היו צריכים את זה. חלק חברתית-רגשית, חלק לימודית, חלק שפתי. חלק מהילדים שליוויתי בעצמון מגיעים היום לבית קק"ל כנערים, זה דבר שמדהים לראות.

שירה: בבית ספר הכל מאוד היררכי – יש מורות, מנהלת, אב בית, לכל אחד יש את התפקיד שלו וגם את המקום שלו בשרשרת ההיררכית. אנחנו באות בעצמון ואומרות שלא מתאים לנו. אנחנו נשבור את הדבר הזה. הכנסנו את שרונה לישיבות הצוות החינוכי על חשבון זמן עם ילדים. זה הפך אותה לחלק מהצוות, והתפקיד שלה נהיה מאוד משמעותי. מאוד הרגשנו אותה.

שרונה: קיבלתי חיבוק מאוד חם.

שירה: תמיד אמרתי לה שהיא אובר קווליפייד. שיש לה יכולות עצומות. שמעון, שהיה מנהל בית קק"ל לפני שרונה הקים את פרוייקט 'פיטגורס' שזכה בפרס יזמות, ואנחנו ממשיכות אותו כפרוייקט משותף לעצמון ובית קק"ל עד היום. ובאופן כללי כששרונה נכנסה לנהל את בית קק"ל פתאום נהיו עוד מלא פרוייקטים.

מה זה פרוייקט פיטגורס?

שרונה: מגיעים 35 בני נוער מי'-י"א מהתיכונים בעיר ופוגשים את הילדים מכיתה ד' עצמון. לכל חונך יש ילד שהוא מלווה אותו, גם לימודית וגם בתחומים של העצמה והעשרה. כל פעם יש פעילות אחרת. לאחרונה הצטרפה עמותת מרחבים עם ODT, בישולי שדה, פעילות אתגרית. אחרי הפעילות יש למדריכים מפגש ליווי, הכנה והערכות לפגישה הבאה. הילדים ממש חווים בוגר משמעותי, ואם מישהו מבריז זה מרגיש להם טרגי.

שירה: לא הייתה נשירה, הילדים רוצים להגיע. זה לא מובן מאליו. נכנסו עכשיו גם 2 ילדים עולים חדשים.

שרונה: גם בלי שפה מסתדרים. זאת הגישה – מוצאים איך לתת מענה לכל ילד וילדה.

איך נראה הקשר שלכן היום?

שירה: אנחנו לא נפגשות כל הזמן, אבל כשיוצא לנו – זה מרגיש הכי פתוח וטבעי. יש בינינו אהבה גדולה.

שרונה: אחרי שסיימתי בעצמון, ניגשתי לראיון עבודה כמנהלת בהפוך על הפוך. הרגשתי שזה המקום שאני צריכה להיות בו, אבל לא היה לי ניסיון בניהול כי תמיד עשיתי תפקידי שטח. זה היה ראיון מאוד קשוח. שאלות אישיות עמוקות. ואמרתי בכנות שיש לי אפס ידע בניהול, אבל הרבה אהבה לבני נוער ולויאליות. היא ביקשה ממליצה, אז הבאתי את הטלפון של שירה.

שירה: זה היה לא מובן מאליו, כבר לא עבדנו יחד. התרגשתי כשהיא התקשרה כי הבנתי שאת הולכת על זה! כל מה שדיברנו עליו.

שרונה: אחרי שהמראיינת דיברה עם שירה, היא שאלה אותי "מה שילמת לה שהיא מדברת עלייך ככה?". זה היה כל כך מרגש ולא מובן מאליו.

שירה: אני אגיד לך מה אמרתי לה. אמרתי שאם היא לוקחת את שרונה היא זוכה. נכון שאין לה ידע בניהול, אבל גם אני כשנכנסתי לנהל את עצמון לא היה לי. ותהיה לה זכות לגדל את שרונה לניהול, לבנות אדם לניהול זאת מתנה. אמרתי לה מה שאני חושבת עלייך בכנות, עם כל זה שלא ניהלת עדיין. שאם היא רוצה אנשים טובים בארגון שלה, היא צריכה לקחת אותך. שלא יהיה קל אבל שאם שרונה תהיה אצלה, היא זוכה באדם שירים לה את המקום.

שרונה: נכנסתי לעלם אחרי שהיה מישהו מאוד מוערך כמה שנים, ואני לא ידעתי כלום. הגעתי עם צורך לדעת מה להגיד, מה לעשות, הכל מאפס. הייתי צריכה להכנס וללמוד מהקולגות, מהשטח.

שירה: זה גורם לך להגיע עם הרבה יותר ענווה.

שרונה: זה מה שמיוחד בך שירה, כאישה וכמנהלת. את באה בגישה שטוב לומד "אני לא יודעת הכל ואני רוצה ללמוד ואני פתוחה".

שירה: וגם צריך לבוא עם המון אג'נדה ורצון לקדם דברים. לפעמים הצורך לשלוט דורס את היכולת להיות בהתבוננות ובלמידה. זה שאדם מתבונן, זה לא אומר שהוא חסר ביטחון. ההיפך.

שרונה: התאהבתי בילדים. עלם בכלל, זה גוף מדהים. החיבוק, העטיפה, האנושיות. קיבלתי מתנה. לולא התפקיד בעלם, היה לי הרבה יותר מאתגר לנהל את בית קק"ל. זה תפקיד שבנה אותי. בעלם למדתי שאת יכולה להיות מנהלת לא כוחנית, שאפשר לגדל את הצוות ולעשות את הדברים ביחד. לא הייתי מעבירה ישיבת צוות לבד, זה היה תמיד עם עוד מישהו. זה לא צריך להיות אני ואני ואני. הדברים עובדים טוב ככל שאת רותמת אנשים, שאת עושה את הדברים ביחד. זה משהו שלמדתי ממך שירה. ביום שזה יהיה ככה בשאר התחומים זה יהיה מדהים.

יש לכן סיפור שממחיש את הקשר שלכן?

שרונה: כשהייתי מדריכת מוגנות בעצמון היה לי משבר משפחתי. הייתי בלימודים בתואר שני. עברנו תקופה מורכבת. מצאתי את עצמי יושבת ברכב בחניה מחוץ לבית הספר, מתקשרת לשירה ואומרת לה שאני פה בחניה ואני לא מסוגלת לרדת לעבודה. עברנו כמשפחה את אחת התקופות הכי קשות שידעתי. ושירה אמרה "שרונה הכל בסדר. לכי הביתה". והרגשתי שמנהלת יכולה לראות את העובדת שלה, על המכלול שלה. היא יכלה להגיד "תבואי, תנסי ואם לא…" והיא אמרה לי "הכל טוב, לכי למשפחה שלך". הלכתי לשבוע. אבל כשחזרתי הייתה בי כל כך הרבה הכרת תודה, שאמרתי אני אעשה יותר מ100%, כי זאת שירה. זה דברים שנצרבים בך. היה שם מקום באמת הדדי, רואים אותי ואני רואה. את לא עושה דווקא, לא נכנסת לדקויות, גם כמנהלת וגם כעובדת. זה גורם לך לרצות להגדיל ראש, את יודעת איפה למקם את עצמך בלי שהמנהל שיגיד לך מה בדיוק לעשות.

שירה: אני קודם כל רואה את האנשים. אם יש משהו שאני יכולה להעביר הלאה זה את זה. המרחב האפור מאוד חשוב, איפה שזה לא שחור או לבן. הגמישות הזאת.

שרונה: הסיפור של הניהול, לראות איך שירה עושה את זה, זאת לא דמות המנהלת הרגילה.

שירה: שרונה פגשה אותי בשנת אבל. אבא שלי נפטר כשהייתי בהתחלה של הניהול. באופן אישי הייתי במקום לא הכי מעולה שלי. היו תקופות של בית חולים ומוות, והצוות החזיק את המקום. הסיפור של האמונה באנשים זה הסיפור הגדול – היכולת לתת אמון ולקבל אמון. לראות אחד את השניה באמת ולהיות שם כשצריך.

משעול חוגגים השנה 20 שנה בנוף הגליל! מה את מאחלת להם ל-20 שנים הבאות?

שרונה: במשעול יש אנשים עם אהבת אדם, ממקום שלא נתקלתי בו בעבר. זאת היכולת להגיד שהילד הזה חשוב קודם כל כילד, להתייחס אליו כבוגר וכאדם שלם. זה לא מישהו אחד בקיבוץ ככה, זאת גישה. הספרנית, המורה, אב הבית, כולם פועלים כצוות. בשבילי זה היה פורץ דרך. הייתי מגיעה לבית הספר בהתרגשות מהאווירה, מהכיף. זאת זכות לראות משהו שלא רק מדבר את הדברים היפים אלא עושה אותם ביום יום. בשבילי שירה זה דמות שאני אומרת לעצמי: ככה זה צריך להיות, וככה אני רוצה. ואני יודעת שיש הרבה אתגרים, אבל בסופו של יום – אנשים שרוצים את הדרך הזאת נדבקים בך. אני מאחלת לא לוותר על האמונה באנשים, בטוב. שיהיו עוד שיתופי פעולה ושעוד גורמים ברשות יכירו את האנשים, את השורש שמניע אתכם. יש שם בעומק אהבת אדם, יכולת לראות את המעבר לתת מקום לאדם באשר הוא. צריך ללמוד לחיות בעיר היפה הזאת ביחד עם כולם. ומי שנותן לזה מקום – זה לא מובן מאליו.