ניבין ונמרוד נפגשו לפני 9 שנים (2014) כשהילדים שלהם נכנסו לגן גפן, וכל אחד לחוד החליט להצטרף לוועד הורים. ממשימה שיכולה הייתה להסתכם בגביית כספים למתנות בסוף השנה, נוצר ועד שפועל עבור הילדים בתחומים שבתחילת הדרך לא היו מעלים על דעתם, ובעיקר נוצרה שותפות וחברות שנמשכת עד היום.

ספרו קצת על עצמכם (:

נמרוד: אני אבא של איל וטל ונשוי לנעה. חבר קיבוץ משעול, וגר בעיר מ-2006. הרבה שנים עסקתי בחינוך במועדון השכונתית ובפעוטון עופרים, היום אני עובד במשעול מערכות מידע.

ניבין: אני עברתי לעיר ב-2009 אחרי שהתחתנתי עם דוד, הוא ממוצא אתיופי יהודי, אני נוצריה ערביה. בתי מעין נולדה שנה אחר כך, ב-2010. אני פעילה חברתית בעיר וחברה בוועד ההורים העירוני.

איך הכרתם?

נמרוד: כשמעין ואיל היו בגנון גפן, שנינו נכנסנו לועד הורים. זה יכול להיות דבר מאוד פורמלי של איסוף כסף מההורים לקניית מתנות של סוף השנה. גם ניבין וגם אני לא היינו רק בעניין הפורמלי רצינו את המפגש, שיהיה לילדים משהו מעבר. אז שתלנו עצים עם הילדים בט"ו בשבט, עשינו פיתות בטאבון, כמעט כל חודשיים אירוע. ניבין הייתה חברמנית והביאה איתה קלילות שהיה צריך כדי ליצור יחד, היה צריך לעשות ולא רק לתכנן. סביב זה נוצרה בינינו שפה משותפת.

ניבין: לא הכרתי אנשים בעיר, עד שמעין הגיעה לגנון. מעין ואיל, בנו של נמרוד, הפכו לחברים טובים. היינו חושבים על רעיון, שולחים הודעה בקבוצה, ומארגנים אירוע מהיום למחר. עשינו בועד הורים מה שאנחנו רוצים. באותה תקופה גם התגרשתי, והייתי בתקופה קשה. נמרוד תמיד היה לצידי והקיבוץ העירוני פתח לי את הדלת, זה חלק ממה שחיזק את הקשר בינינו. כשהייתי צריכה עזרה או להבין איך לעשות משהו, הייתי רק צריכה לשאול חברים מהקיבוץ ואמרו לי איך לעשות, מה לעשות, לאן צריך ללכת. אני מודה על זה כל יום. אני מרגישה אורחת כבוד בקיבוץ.

בכל זאת ועד הורים… מה הפך אותו למיוחד?

ניבין: אתן לך דוגמה. בכיתה א' השתתפנו בטקס פתיחת השער בבית ספר עצמון ב-3 שפות: עברית, ערבית ורוסית. אני כתבתי בערבית. ואז כל ההודעות וההזמנות בוואטסאפ גם היו בתרגום ל-3 שפות. מאז זה קורה כל שנה.

נמרוד: בעצם היינו שלישייה כזאת. ניבין, סשה ואני. סשה הביאה את הקול של יוצאי חבר העמים (: היו ועדיין יש בבית ספר אנשים שלא יודעים לקרוא עברית. אני מרגיש שברגע שההורים הולכים לקראתך זה אומר להם "אני כל כך רוצה שתגיע – שאני מוכן לכתוב בשפה שלך". זה משנה הכל.

ניבין: גם עכשיו כשהגיעו ילדים מהמלחמה ברוסיה ואוקראינה היה 'ילד מדריך ילד'. כל ילד שמגיע בלי השפה העברית מקבל חבר מהכיתה שיהיה המתורגמן שלו. מעין הייתה מתורגמנית של ילדים מהמגזר הערבי. זה מאוד עוזר.

יש לכם חוויה זכורה במיוחד שמסמלת את הקשר והשותפות ביניכם?

נמרוד: אני זוכר שחברים מהכיתה הזמינו אותנו לאיפטאר – הארוחה ששוברת את הצום בכל ערב ברמדאן. לפני זה לא הזמינו אותי לחג מוסלמי, וזאת הייתה חוויה פשוט מעולה. זה משהו שלא הכרתי. לא גדלתי בנוף הגליל, אז בתור ילד זה משהו שלא יצא לי לעשות אף פעם.

ניבין: יש לי תמונה שלנו מהאיפטאר שנמרוד מדבר עליו, וגם מאירוע דומה במשעול.

ניבין (ראשונה מימין) ונמרוד לידה, חוגגים בסעודת איפטר עם חברות מהעיר

קיבוץ משעול חוגג השנה 20 שנים בנוף הגליל! מה תרצו לאחל?

ניבין: מאחלת 200 שנים, לא 20 שנים. כל פעם שאני נכנסת לשם אני מרגישה את התחושה של המשפחה. אני רואה איך לילדים תמיד יש קבוצת חברים, תמיד יש מי שידאג לו, לא צריך לדאוג שלא יהיה מי שיאסוף מבית הספר. הגיבוש המשפחתי הגדול הזה הוא מדהים. לפני כמה שנים התחיל הרעיון של 'הבוסתן' – קהילה משותפת של יהודים וערבים מהעיר. היה לי הכבוד שהתקשרו אלי והזמינו אותי להצטרף, ואני בקבוצה המובילה עד היום. לא ידעתי שאפשר לעשות קיבוץ בעיר, חשבתי שקיבוץ זה כפר קטן וסגור.

נמרוד: ניבין מאוד חזקה בבוסתן, אני קצת התרחקתי מהתחום הזה. אבל למפגש עם ניבין ולעשיה החברתית יש לי הרבה כבוד והרבה מקום. אני רוצה לאחל שנדע לתת אמון. נוף הגליל גדלה עכשיו, ככל שנדע בתוך הגודל הזה לבנות את הקהילה במקומות של מפגש ועשייה משותפת, זה ייתן לנו המון וייתן לילדים שלנו את הכלים לבנות ולהרחיב את השותפות יותר. ואת עצמם. מפגש חברתי, בין קהילות, בין יהודים וערבים, זה לא דבר מובן מאליו. יש לנו זכות גדולה שיש הזדמנות כזו בעיר.